אחת הסצנות המטלטלות ב״לראות דרך האבן״ לא נולדה בדמיון. היא קרתה באמת, בשער מנדלבאום, נקודת המעבר היחידה בין שתי ירושלים החצויות.
באפריל 1948 נסעה משפחתו של אלברט לקהיר ״לשבועיים שלושה״, והמלחמה שפרצה הפכה את הפרידה לעשר שנות נתק מוחלט. אם בעמאן, בן בירושלים, וגבול בלתי עביר ביניהם. עשור שלם שבו כל צד לא ידע כמעט דבר על השני.
ואז, בדצמבר 1959, הגיעה הבשורה: אישור למפגש. ליד גדר הרשת של שער מנדלבאום עמדה גרציה, וכשראתה את בנה, הבחור הצעיר שנפרדה ממנו כילד, היא רצה אל הגדר, אחזה באצבעותיו דרך ריבועי המתכת, והתעלפה.
המפגשים האלה, דרך הגדר, נמשכו שנים. ב־1961 הועברה דרך התיל אוניית צעצוע, מתנה לילד רפי בן החמש, שנשרטה בחוטי הברזל בדרכה מיד ליד. ורק בפסח 1968, אחרי מלחמת ששת הימים, הגיע האיחוד האמיתי, בגשר אלנבי.
בכל השנים ההן, בכל שנה מחדש, חגגה גרציה בעמאן את יום הולדתו של בנה עם עוגת שוקולד מול תמונתו: נר לכל שנה, ועוד נר אחד לשנה הבאה. בתקווה.
הסיפור המלא על הנטישה, הגעגוע והדרך חזרה נמצא בתוך ״לראות דרך האבן״.
