בבתים של חאלב ושל ירושלים של פעם, ספל הקפה היה הרבה יותר ממשקה. הוא היה מפה של הגורל.
ב״לראות דרך האבן״ מלווה את המשפחה דמותה של באהיה, סבתא חאלבית שקוראת בקפה בצמתים הגורליים של הסיפור. כשהיא הופכת את הספל ובוחנת את שרטוטי השאריות, המשפחה כולה עוצרת את נשימתה. ״הקפה,״ היא אומרת, ״לא משקר.״
לצד הקפה חיים בספר עולם שלם של אמונות עממיות: יציקת עופרת שמעלה צורת עין עם דמעה, קמעות נגד עין הרע, טקס גירוש שדים שנערך בדירה ירושלמית שבה ״מרדו הזכוכיות והחשמל״, וצמחי ״בת שבע״, פרחי ההויה הצבעוניים שקישטו את אדני החלונות ונחשבו שומרי הבית.
ניחוחות הקינמון והמרווה, הקפה השחור וההל הם לא רקע בספר. הם שפה שלמה שבה דיברו אהבה, דאגה ותקווה, בעולם שבו לא תמיד היו מילים.
עולם המיסטיקה, הריחות והטעמים של ארבע המשפחות מחכה בתוך ״לראות דרך האבן״.
